העצרת הערב, בככר החטופים, הסתיימה בספירה; מאחת עד מאה חמישים וחמש, כמניין הימים מאז השבעה באוקטובר, 2023. 155 ימים ש- 134אנשים, נשים וטף נמצאים בשבי החמאס, והמדינה שבגדה בהם והפקירה אותם באותה שבת ארורה, ממשיכה להפקיר אותם. ואין היא מבינה, המדינה, כי אם לא יחזרו, לא תהיה מדינה.
השבוע, בזמן המשמרת שלי, הגיעה לאוהל אשה אחת, אמריקאית, שבנה עלה לארץ והתגייס לצבא, ונמצא בעזה, ובתה עלתה אף היא, וחיה בתל אביב, והיא, האשה, סבורה שאין להחזיר את החטופים באיזושהי עסקה, משום שאז אויבינו ילמדו שכדאי להם לחטוף אנשים כדי לשחרר מחבלים מן הכלא, ובכלל – מה יקרה אם ישחררו מן הכלא רוצחים כשהורי הנרצחים מתנגדים לשחרורם. וגם שאלה – לשם מה נשפך הדם בעזה?
לא, היא לא ידעה מה צריך לעשות, רק ידעה שאסור לעשות עסקה.
ואני תהיתי, ותוהה עדיין, איך יש אנשים החושבים שדם החטופים הפקר, וש"טובת הכלל" עומדת מעל החובה העליונה להחזירם בכל מחיר; איך זה שיש אנשים שעדיין לא הבינו את החוזה הבסיסי, האמנה החברתית, בין היחיד לשלטון?
איך זה שיש אנשים שחושבים שהמדינה היא ישות בפני עצמה, הקודמת לבני האדם החיים בה?
טחו עיניהם מראות איך הולכת המדינה ודועכת, ועוד מעט כולנו נהיה חסרי ארץ.
אדם דלגליש. כל מי שהיתה בארץ אי אז בשנות השמונים של המאה הקודמת ודאי זוכרת אותו. הבלש, קצין המשטרה האנגלי, עם כל הגינונים הנכונים; זה שחוץ מהיותו איש משטרה, היה גם משורר שהוציא ספרי שירה וערך סבבים לקידום מכירות בחנויות ספרים ברחבי הממלכה. עד היום אני זוכרת תמונה של חנות ספרים אחת, בעיירה אחת, ובה נשים יושבות ומקשיבות לדלגליש קורא משיריו, ואחר נעמדות בתור מסודר כדי שיחתום על ספריו. (זו הסיבה שערבי ההשקה המועדפים עלי כוללים את הסופר/ת הקורא/ת מספרו/ספרה והמנחה משוחח/ת אתו על הספר. בלי ניתוחים אורייניים, בלי דיבורים "על" על ידי מומחים אלה ואחרות . ממש כמו ערבי הספרות שערכתי, שנה אחת, בתאטרון "הסמטה").
ובכן, אדם דלגליש, שהיה כה חביב על כל צופי ובעיקר צופות הערוץ היחיד דאז, כלל לא התיישן, ודמותו ההו-כה-בריטית עמדה לנגד עיני לאורך כל הספר.
אנה מגדלנה באץ', מוזיקאית, כיאה לשמה, נשואה לאיש, מעולם המוזיקה אף הוא, שאוהב אותה והיא אותו, ויש להם חיי נישואין נעימים ונוחים, ככל שרק ניתן אחרי כך וכך שנות נישואין.
פעם בשנה, בחודש אוגוסט, ביום השנה לפטירתה של אמה, נוסעת אנה מגדלנה אל האי שבו קבורה אמה, אי שמעבורת נוסעת ממנו ואליו פעם ביום, ולכן צריך להגיע בזמן, אחרת צריך לחכות ליום המחרת.
וכשהיא מגיעה לאי מחכה לה מונית קבועה, וחדר קבוע במלון, ולאחר שהיא מתמקמת בחדרה מחכה לה נהג המונית המוליך אותה לחנות הפרחים, בו היא קונה זר סייפנים מהודר, עולה לקברה של אמה, מנכשת את העשבים השוטים שצמחו בשנה הזו, ומניחה את הפרחים הטריים. בכל הזמן הזה היא משוחחת עם אמה ומספרת לה על כל הקורות אותה בשנה החולפת.
את הספר הזה אפשר לקרוא, ב"גזרת" הטראש הבלתי מזיק, ושיש בכוחו לרתק מספיק כדי לקראו עד הסוף. מה שאין הספר הזה, למרות ההצהרה על הכריכה, הוא מותחן. אין כאן באמת תעלומה שצריך לפתור, אין כאן רמזים שצריך לעקוב אחריהם. יש כאן טכניקת כתיבה של שזירת שני סיפורים, האחד בתוך השני, ונסיון לפענח מה הקשר ביניהם, עד שברור לקוראת שאין לה מה לנסות, הקשר יתברר כשהסופרת תמצא לנכון.
לעומת זאת, הסופרת מקלה לגמרי על זיהוי הדוברת; זו שאינה מזדהה בשמה עד השליש השלישי של הספר נכתבת בגוף ראשון ללא ציון תאריך, ושתי האחיות: נטלי, נט, וקתרין, קיט, מזוהות בכותרות הפרקים בשמן ובמועד הכתיבה.
מאה עשרים ואחד ימים. מאה עשרים ואחד ימים מאז התעוררנו לאזעקת "צבע אדום". מאה עשרים ואחד ימים מאז ישבנו בממ"דים וחיכינו. היו גם מי שישבו במיגוניות, וחיכו. ובחדרים הבטוחים שבבסיסי הצבא. גם שם חיכו.
חיכו לצבא שיבוא. והצבא לא בא.
אחר כך היו שנשרפו והיו שנטבחו, היו שנאנסו, והיו שנפגעו בדרכים שדעת אנוש אינה יכולה להכיל. והיו שנחטפו מביתם, לעתים לאחר שראו חלק ממשפחתם נרצח, או שהופרדו מהם.
מאה עשרים ואחד ימים שהם יושבים כאן, מעבר לגבול, מרחק שעה וקצת נסיעה מתל אביב. מאה עשרים ואחד ימים. מחלק מהם אין ולא היה אות חיים מלכתחילה, מחלק מהם אות החיים האחרון היה לפני ששים ימים, וכמה מהם, במסגרת איזו התעמרות פסיכולוגית נראו, בסרטונים, מאוחר יותר.
וכשכאן יורד גשם זלעפות, וכשכאן קר, גם להם קר ורטוב? יש להם מספיק בגדים חמים? יש להן מספיק אוכל?
וכך עובר לו יום ועוד יום, שעה ועוד שעה, דקה ועוד דקה… מה הם יודעים שם? הם יודעים שמחירם גבוה מדי לחלק מן האנשים? הם יודעים שיש מי שאומר "לא בכל מחיר"?
אם לא תהיה עסקה, אם לא יוחזרו, ובהקדם, אלה מהם שעודם חיים, הרי שהמדינה איבדה את עילת קיומה. אפשר לפרק. מדינה שאינה מסוגלת להגן על אזרחיה, אין לה זכות קיום.
נתפרק לקהילות, לקנטונים, או שנלך.
אבל הם חייבים לחזור. הזמן הזה, שלא נועד אלא לתכלית אחת בלבד, הולך ואוזל.
בית. משפחה. גם שנים אחרי שעזבו את הבית, עדיין יש חוטים המושכים אותן אליו, ויותר מכך, את האחת לשנייה. שתי אחיות. היה פעם אח אבל הוא מת. ההורים לא מצאו מנוחה לנפשם מאז, והצער ליווה אותם כל הזמן.
שתי אחיות. האחת, הבוגרת, מיושבת בדעתה. אחראית. אקדמאית. התחתנה "טוב". עם הגבר הנכון, כך נראה, ממשפחה מכובדת, מהוגנת, משפחה טובה. האחות הצעירה, פראית, מרדנית, חצופה, דעתנית; מחפשת דרכה בחיים לבדה, ממאנת לקבל הכוונה או עצה. יודעת הכי טוב מה מתאים לה. יודעת מאז היתה בת חמש עשרה.
הצעירה – אדריאנה – נעלמת לתקופות ארוכות ושבה ומופיעה בחיי אחותה הבכורה, בין אם היא נזקקת לדבר מה, בין אם יש איזה ארוע מכונן, שהיא מרגישה שהיא צריכה להיות נוכחת בו.
